אז מה רוצה הדמוקרט מניו יורק? הוא מקווה שראש ממשלה ישראלי אחר יקדם פתרון שתי מדינות מהסוג שמר נתניהו התנגד לו. זה משקף את הנוירוזה הפוליטית שמתפתחת בקרב הדמוקרטים, שמבקשים שאיזושהי דאוס אקס מאכינה תאפשר לישראל "לנצח" במלחמה נגד חמאס באופן שימזער את הכעס של השמאל האנטי-ישראלי בארה"ב. זה טיפשי לגופו של עניין, וההתערבות של מר שומר עלולה להגיב בישראל, שם היא הוקעה ביום חמישי באופן מוחלט כהתערבות בלתי רצויה. לא ברור שכל פוליטיקאי ישראלי ימהר אחרי ה-7 באוקטובר לנהל משא ומתן עם הפלסטינים על מדינה אלא אם או עד שהחמאס יובס בעזה - לכל הפחות. הרעיון שישראל היא המכשול לשלום במזרח התיכון, במקום שהמשטר האיראני נותן חסות לשליחי טרור ברחבי האזור, הוא כל כך נאיבי שהוא מתאים יותר לאולם סגל מאשר לקומת הסנאט. הבעיה הגדולה יותר היא הכניעה של מר שומר עצמו. במקום לרצות את השמאל האנטי-ישראלי במפלגתו, הוא והנשיא ביידן צריכים לנסות להוביל אותם. המחצית הראשונה של נאומו של מר שומר פירטה במידה רבה את הסיבות לכך שהידידות עם ישראל נותרה באינטרס הלאומי של אמריקה, ומה עומד על כף המאזניים עבור ישראל במלחמתה. עד כמה שזה לא אופייני למר שומר, עדיף היה למדינתו, למפלגתו, לישראל ולמוניטין שלו אם היה עוזב את זה כך ומפסיק לדבר.
